<h1>ספר החינוך מצוה ר"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שלא לבא על אשה בעת שהיא נדה, שנאמר [ויקרא י"ח] ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. וזמן נדותה נמשך שבעה ימים, דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה, ובין שתראה פעם אחת בהן או שופעת כל השבעה נדה היא, וכל זמן שלא תטבול אף אחר השבעה היא נדה לעולם, כי בימים וטבילה תלה הכתוב, שנאמר בטמאים ורחצו במים, ואמרו זכרונם לברכה בנן אב לכל טמא שהוא בטומאה עד שיטבול, וכן גם כן דרשו זכרונם לברכה [שבת ס"ד ע"ב] תהיה בנדתה תהא בנדתה עד שתבא במים. וענין הנדות הוא כי יש בנשים ענין שיזוב דם מהן דרך ערותן בכל חדש וחדש שני ימים או שלושה או יותר עד שבעה, וצוה הכתוב דבין שיזוב דם ממנה יום אחד לבד או אפילו כל השבעה יהיה הדין שוה בהן, שאם זב כל שבעה ופסק מבעוד יום בשביעי טובלת לערב שהוא ליל שמחרתה יום שמיני וטהורה, וכן אם לא זב אלא יום אחד לבד מכל השבעה ואפילו דם טפה כחרדל מצפה שבעת ימים, וערב שהיא ליל שמיני טובלת וטהורה לבעלה. משרשי הנדה כתבתי בפרשת זאת תהיה על עניין זבה מה שידעתי. וכלל העניין כי השם ירחיק מעמו אשר בחר כל טומאה וכל ליכלוך וכל נזק, גם כן אמרתי שם מה יהיה העניין לפי הדומה שהחליאן השם לנשים בחולי זה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [נדה ל"ב ע"א] שהאשה מטמאה בנדה ואפילו ביום לידתה מה שאין הדין כן בזבה, שאין האשה מטמאה בזיבה עד עשרה ימים, ודבר זה מפי השמועה. וכל הנשים בכלל איסור זה, ואפילו שפחות כנעניות מכיון שהן בכלל המצוות הרי הן כישראליות לענין זה. אבל הנשים של אומות העולם אינן בכלל איסור נידות וזיבות אלא מדרבנן שגזרו עליהן בין בזכרים בין בנקבות שיהיו כזבין לכל דבריהם. וזה שאמרו בגמרא [ע"ז ל"ו ע"ב] שהבא על הגויה חייב עליה משום נשג"ז, פירוש נדה שפחה גויה זונה, זה החיוב אינו אלא מדרבנן באיש ישראל, אבל באיש כהן חייב עליה מדאוריתא משום זונה ולוקה עליה. ומה שאמרו זכרונם לברכה [נדה י"ט ע"א] גם כן שחמש מראות דמים הן שמטמאה התורה, ושאר מראות הדמים טהורים, והעניין הוא לפי שחכמים ידעו בחכמתן שכל דם שאינו מאותן חמשה מראות אינו בא ממקום טמא, כי מקום ידוע באשה שהדם הבא ממנו בלבד טמא הוא הנקרא מקור, ובלשון חכמים קרוי חדר. ובימיהם היו בקיאין בכל חכמה היו הנשים מראות דמן לחכמים ומטהרין אותן או מטמאין לפי מה שהן, ובאותן הימים היו כל הנשים נוהגות בדין תורה לנידות ולזיבות, שהזבה היתה יושבת שבעה ימים נקיים והנדה טובלת בליל שמיני, ואפילו שופעת כל שבעה, מכיון שפסק הדם בשביעי מבעוד יום.
ומשרבו הצרות נתמעט לבן של חכמים ויודעי התורה ולא רצו לסמוך בדעתן לדון מראות הדמים בכלל. ולפיכך עכשיו בזמן הזה כל שיש בו מראה אדמומית כלל או מראה שחרות בין שהוא עמוק הרבה או דיהא, כלומר שאינו עמוק, טמא, אבל הירוק והלבן אף על פי שהוא עבה כמו דם הרי זה טהור. ונאמנת אשה לומר כמראה זה ראיתי ואבדתיו. ואם אמרה ירוק או לבן היה מטהרין לה. וכשבא רבי וראה שנתמעטה החכמה בעולם ואין החכמים בקיאין במראות הדמים, וכי הנשים היו נוהגין בדין תורה שהיו מונות ימי הנדה לנדה וימי זיבה לזיבה, חשש לדבר שמא לפעמים תראה האשה דם שהוא מן התורה טהור, ומפני שלא תמצא חכם שיכיר בו תחוש לו מן הספק ותשב עליו, ואם אתה מנהיגה בדין תורה הרי שתהיה מונה מאותו יום שתתחיל לראות שבעה ימים, ובליל שמיני אף על פי ששפעה כל שבעה אם פסקה ביום שביעי טובלת לערב, כמו שאמרנו למעלה, ונמצא לפעמים שבאין עליה לידי איסור כרת כי יש לחוש שמא כל הדם שראתה כל ששה ימים הוא דם טהור ושל יום השביעי היה דם טמא, והיא התחילה למנות שבעת ימי נידות מיום ראשון שראתה והיה לה להתחיל ולמנותם מיום שביעי, כי הוא התחלת נידותה שהיה דם טמא. ועל ידי טעות זה באה לטעות הרבה פעמים מנדה לזבה ומזבה לנדה שתהא סבורה להיות בימי נידות ותהא בימי זיבות. ולפיכך עמד רבי ותיקן שכל אשה שרואה יום אחד תשב ששה ימים נקיים, וכן אם ראתה שני ימים תשב גם כן ששה נקיים, שכל זמן שאינה רואה יותר משני ימים כשהיא יושבת עליהן ששה ימים נקיים אין בהן מקום ספק מעתה שאם אותן הימים שניהם בימי נדה הן, לסוף שבעה טהורה היא, ואם שניהם בימי זיבה הן לא היתה צריכה אלא יום אחד, ואפילו הראשון בימי זיבה והשני בימי נדה אין בכך כלום, שהרי היא יושבת אחר מיכן ששה נקיים, והאחד מאותן ששה נקיים עולה לאותו יום של זיבה, ואף על פי שכולן בימי נדה הן שהלכה היא ימי נדה שאינה רואה בהן עולין לימי זיבה. ואם ראתה שלשה ימים תיקן הוא שתהא יושבת שבעה נקיים מפני שיש לחוש שכל השלשה בימי זיבה היו והרי היא זבה גדולה שצריכה לישב שבעה נקיים מדין תורה. זאת היא תקנתו של רבי. ועם תקנה זו לא נשאר שום ספק בעניין, ואחר תקנה זו הוסיפו עוד בנות ישראל והחמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, כלומר אפילו בראייה אחת יהיו יושבות שבעה נקיים, שלא רצו לחלוק בין רואה דם יום אחד או שנים לרואה שלשה ימים. ואין עניין החומרא שהחמירו הן משום דם מועט כחרדל, כי מדין תורה אין חילוק לעניין ימי נדות בין דם מועט לדם מרובה, כי לעולם צריכה לישב שבעת ימים רצופים, כמו שאמרנו, אבל החומרא היא שעשו עצמן כזבות אפילו בראייה אחת. וחומרא זו שקיבלו על עצמן היא מוזכרת בהרבה מקומות בתלמוד. ונראה מתוך כך שחכמים ראו חומרתן טובה וצריכה, והודו לדבריהן. ונמצא שכל הנשים היום אפילו בראייה אחת דינן כזבות גדולות וצריכות לספור שבעה ימים נקיים, וכן כל אשה שמוצאה כתם במקום שראוי לחוש לו, אף על פי שהכתמים מדרבנן כי מן התורה אין אשה מתטמאה עד שתרגיש בעצמה דם טומאתה שנאמר [ויקרא י"ח] דם יהיה זובה בבשרה, כלומר שתרגיש אותו, אף על פי כן כבר החמירו חכמים על הכתמים והצריכו ספירת שבעה עליהם והפסק טהרה. ולפיכך אם מצאה כתם כשיעור האוסר במקום שראוי לחוש בו צריכה לישב עליו גם כן שבעה נקיים.
ומאימתי האשה מונה שבעה ימים נקיים, ממחרת יום שפסק הדם לגמרי, כיצד, ראתה שני ימים או שלשה בודקת עצמה תדיר אם פסק הדם ביום שני או ביום שלישי אפילו בשחרית אינה מונה שבעה מאותו יום שפסק הדם בו אלא למחר בודקת עצמה פעם אחרת ומתחלת לספור שבעה מאותו היום. ובמה דברים אמורים שראתה שני ימים או שלשה או עוד, אבל לא ראתה אלא יום אחד אף על פי שבאותו היום בדקה עצמה והפסיקה בטהרה אינה מונה מיום המחרת שחזקת היום הראשון כולו טמא, והוחזק מעיין פתוח כל אותו היום וחוששין שמא דמיה חזרו לה לאחר בדיקתה ושפעה כל הלילה, ואין יום שני זה לראייתה מן המניין, ואפילו בדקה עצמה מבערב חוששין שמא עם סילוק ידיה ראתה אלא אם כן היו עיניה בין ידיה כל בין השמשות, כלומר שבדקה עצמה והניחה העד בפנים מבעוד יום ועמד שם בין השמשות עד הלילה ולא מצאה עליו דם כלל, בעניין זה איפשר שנאמר שתתחיל למנות מיום המחרת. והמוצאה כתם אין מחמירין בה כל כך שנצריך אותה יום הפסק טהרה מלבד היום שמצאה בו הכתם, כמו שאמרנו ברואה יום אחד לבד, אלא ודאי מכיון שבדקה עצמה אחר שמצאה הכתם ומצאה טהור מונה שבעה נקיים חוץ מאותו יום שמצאה הכתם, כלומר שמתחלת מניינה למחרתו של יום שמצאה בו הכתם כדין אשה שראתה דם שני ימים או שלשה, כמו שאמרו למעלה. כל שבעה ימים צריכה האשה בדיקה לכתחילה בכל יום ויום, ובדיעבד אם בדקה יום ראשון בלבד שהוא מחרת היום שהפסיקה ושוב לא בדקה אפילו עברו עליה כמה ימים ואחר השבעה בודקת עצמה בשעת טבילה ודייה שכבר הפסיקה בטהרה קודם לכן. לא בדקה עצמה ביום ראשון אלא ביום הפסקה בלבד ליום שביעי בודקת עצמה ודייה וטובלת בליל שמיני. לא בדקה עצמה לא ביום ראשון ולא ביום שביעי, אפילו בדקה בליל שמיני אף על פי שהפסיקה בטהרה מקודם לכן אין עולין לה כלל אותן שבעה ימים שעברו, מכיון שלא בדקה בהן לא בתחלה ולא בסוף, וצריכה למנות מעת שבדקה שבעה ימים נקיים. ואיפשר שעיקר דבר זה מכיון שהתורה צותה [ויקרא י"ח] וספרה לה וגו' ואחר תטהר, ומכיון שלא בדקה לא בתחלה ולא בסוף אין כאן ספירה. ובדיקה זו צריכה האשה לעשותה בצמר גפן נקי הנקרא בלעז קוטון או בצמר לבן נקי ורך או בבגד פשתן ישן שמחמת יושנו הוא רך, וכולן יהיו לבנים כדי שיהא ניכר יפה בהן כל מראה אדמימות. ואלה הבגדים שבדוקת בהן נקראין בתלמוד עדים. וכשבודקת צריכה להכניס העד בכל חורין וסדקין שבאותו מקום, ואם מצאה עליו אחר כן שום מראה אדום טמאה. כל בדיקה שאינה עשויה כך אינה בדיקה אפילו הכניסו העד באותו מקום ולא בדקה בחורין ובסדקין אינה בדיקה יפה, שאין זה קרוי אלא קינוח, וכל שכן שאין שינוי חלוקה עולה לה לבדיקה. שבעה ימים נקיים אלו צריכין שיהיו רצופין שלא תפסוק טומאה ביניהם, אפילו ישבה לה כל הימים ולא ראתה וביום השביעי אפילו מבערב ראתה הרי זו סותרת כל מניינה וצריכה לספור אחר כך שבעה ימים נקיים רצופים.
ודיני שיעורי הכתם, ובאי זה ענין תולה בכתם או אינה תולה, ומי שיש לה מכה באותו מקום אם תולה בה דמיה עד שתחיה המכה, ועניין קטנה שנבעלה והדם שותת ממנה מה דינה, ודם בתולים שדנו אותן חכמים כדם נדה, ודיני הווסתות רבים, ודין פרישה מן האשה סמוך לווסתה עונה, כלומר אותו היום או אותה הלילה שהיא רגילה לראות בהן אסורה בתשמיש, מדכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם, ובא הפירוש שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן, אבל אחר שעברה עונת הווסת מותרין לשמש, ועניין ההרחקה מן האשה שצוו זכרונם לברכה [שבת י"א ע"א] בעניין הנדות כדי שלא יכשל אדם בעבירה, והוא שלא יאכל אדם עם אשתו נדה בקערה אחת ולא יושיט דבר מידו לידה ולא ידבר עמה דברים של הרגל עבירה וכיוצא בדברים אלו, ועניין טבילתן שהצריכו אותן חכמים לטבול בלילה ואף על פי שטבילת הזבה אפילו ביום מדין תורה, והן כולן היום כזבות, אף על פי כן אמרו חכמים שטבילת כולן בלילה משום סרך בתה, וכמו שמפורש הענין בגמרא [נדה ס"ז ע"ב]. ובמקום דוחק כגון שדלתות המדינה ננעלות בלילה וכיוצא בזה התירו לטבול אפילו ביום, ומכל מקום אסורה לשמש עד הלילה שמא תיראה ותסתור כל מניינה ונמצא שבא על הטמאה לפי שטהרתה תלה הכתוב בימים וטבילתה. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את הנדה במזיד מכיון שהערה בה חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה, ובן הנדה אינו נקרא ממזר אלא וולד פגום, ובלא דלא יבוא ממזר נבאר זה בעזרת השם בסדר כי תצא.
